כעס – שמירה על הגבולות

הסוד מאחורי החלק בנו שרוצה לכעוס הוא היכולת שלנו לשמור על הגבולות שלנו.

ממש כמו שלביאה השומרת על הגורים שלה לא תהסס לתקוף את מי שיאיים עליהם, כך גם החלק הכועס בנו הוא החלק שרוצה לשמור על הילדים הפנימיים שלנו, שהם אלו שיוצרים את הצורך שלנו בגבולות.

כשהילד הפנימי שלנו לא מצליח להביע את הגבול שלו, בין אם מפחד ובין אם כי לא ניתנה לו הזדמנות, ייצא החוצה החלק הכועס, בין אם באותו הרגע ובין אם לאחר חציית הגבול.

נזירות מול קלף זה

מפחד לכעוס על הסביבה שלהם עלולים הנזירים להדחיק את הרגש הזה או לחילופין להפנות אותו על עצמם (על הילד הפנימי עצמו).

נזירים לאיכות זו יהיו לרוב אנשים רגועים למראית עין עד שמנגנוני ההגנה שלהם כנגד הכעס יורדו (בגלל עייפות או רעב או כל מצב אחר שמחליש את הגוף) ואז עלול לצאת כעס שאיננו פרופורציונאלי או מותאם לסיטואציה, זאת משום שמדובר בכעס מצטבר שלא קיבל מקום.

אם יביננו הנזירים שהכעס הוא הדרך שלהם לשמור לעצמם על הגבולות ושאין סיבה להדחיק אותו יוכלו לגלות שביטויי הכעס שלהם יהפכו פרופורציונאליים יותר ומותאמים יותר לסיטואציה.

שחיתות מול קלף זה

המושחתים לאיכות זו הם אלו המכורים לכעס וליכולת שלו להוות הגנה מול הפגיעות של הילדים הפנימיים שלנו ובכך עלולים להיות אלו הפוגעים בילדים פנימיים של אחרים מה שיוצר את מעגל הכעס.

אם יסכימו המושחתים לאיכות זו להראות את הפגיעות שבהם לפעמים ולא רק את התוקפנות שבעקבות הפגיעות, יוכלו להתחיל לעבוד עם הכעס ולא את הכעס.